מעיין פופלבסקי

מעיין פופלבסקי

Maayan Poplavsky

טיפטיפ וטיפטיפון, אני מתנצלת

וידוי מהעבר. נובמבר 2016. 

מכתב בעקבות ווטסאפ ששלחתי ל... אפשר להבין מההקשר. 

שישי בצהריים זה בדיוק הזמן הנכון לשלוח אליו ווטסאפ. הייתי נסערת מספיק כדי שלא יהיה אכפת לי להתפרץ לדלת פתוחה. מה זה חשוב שלא מכירים. 

מה זה משנה שלא אחתום בשמי. עוד לפני עידן ה Truecaller ועם אישיות דינמיט (שהיא האחות הפרועה של אישיות דינמית, עיין ערך אני ואני) מה לי ולנימוס, אני יורה את כל הארטילריה שלי כאן ועכשיו:

"ישירות וחוסר טאקט לפניך״, אני מתריעה. 

טוב, היא כותבת טור שבועי עם עולם דימויים מהפנט (יש רק אחת כזאת) והשבוע היא כתבה בטור שלה כמה קשה לה לחייך לשתי בנותיו, אותו חיוך שבא בטבעיות לבתה שלה. ובמקום לראות את ההצהרה שלה כאמת מזוקקת (כואבת ואמיתית ורצופת נסיבות) בחרתי לקרוא אותה כאימא חורגת ומכשפה על עקבים. 

ולא יכולתי לשתוק כשהעליתי בדימיוני תמונה של ילדה עצובה שלא מחייכים אליה, ילדה שמתחשבנים איתה על פעולה שאמורה להיות אוטומטית. ילדה שמרגישה זרה במקום שאבא שלה נמצא בו עם אישה אחרת שהיא לא אימא שלה. סיפור אישי כואב פגש אותי לרגע במשפט ההוא שלה. והנה יש שתי ילדות כאלה, זה כואב פעמיים. אבא שלהן, הגבר של האישה הזאת, הוא אמן של פירוק והרכבת סיטואציות בזום-אין, וכותב קומי לשעבר בפריים טיים. זה כמו אצלי בסלון, מה ההבדל? גם אני יכולה להיות אצלו בווטסאפ (מקסימום הוא יחסום). אז סימסתי לו, ידעתי שהיא תדע מזה, שהוא יגלה לה, אז שיתמודדו. המשכתי:  ״לכל שבוע יש את הבגידה השבועית שלו ביחסים. כמה כוח סבל צריך כדי לשמור על שפיות או אפילו לשחק בלהיות נורמלי ואיזה עונש זה לקרוא את רגליים-ארוכות-פנים-לא-משהו כאבא (במשמורת חסרה. כן, דווקא בגלל זה). ואחרי כל טור מהסוג הדוקר הזה אתה צריך להגיד לעצמך שזאת האישה שלך, שאותה אתה אוהב, זאת מי שעזבת למענה והיא למענך. ומהצד אני תוהה איך זה שאתה לא בהתמוטטות עצבים ומפרכס את עצמך לדעת בכל יום שישי מהמשחק הכפול הזה בעיתון של המדינה, מלהיות סניגור של בוגדנית סדרתית שלא נאמנה אפילו לעצמה ומעניין אם זה עובר לך בראש או שמא הסינוור ממנה מסביר הכל״. 

בום. 

חתמתי באות הראשונה של שמי וכתבתי לסיום שמבלי להיות רשמיים, במאזן הזה בינינו, אותי החיים דפקו יותר ואולי בגלל זה אני מרשה לעצמי. 

ציפיתי בכיליון עיניים לחסימה (שלא הגיעה). בתכנית הרדיו הבאה שלהם הם פתחו עם ה״מקרה״ וקטרגו על האנונימית שלא חתמה את שמה. החיים המשיכו, הזמן עבר ומדי פעם יוצא לי להקשיב לתכנית הרדיו היומית שלהם. אני מנסה לנטרל את ״רעשי הרקע״ (שמות החיבה ההדדיים, למשל, שצורמים לי) ושואלת את עצמי אם טעיתי. אכו טעיתי באבחנה שלי? משהו בניואנסים ביניהם, בשפה המשותפת, במשחקי התפקידים, הרגיש לי פתאום צלול, נקי, אמיתי. וזה העכיר אותי ואת המילים שכתבתי ביום שישי ההוא, הלומת אדרנלין. כתבתי לעורכת התכנית שלהם שהייתי שמחה אם נדבר על זה בתכנית. דווקא בתור זוג שחוקר את עצמו בכל רזולוציה, חשבתי שזה נכון. היא לא ידעה על מה מדובר ואחרי כמה חילופי דברים הקשר איתה נותק. נבהלה אולי. אולי כלל לא שיתפה אותם. לא יודעת אם הם יודעים על פנייתי או שאני עדיין אותה אחת אנונימית וחצופה שפלשה למרחב הפרטי שלהם וניפצה לרסיסים את השעה הכה משפחתית של שישי בצהריים.

לא עבר זמן והנה בצהרי שישי, מול כיכר העיר ליד הבימה, במרחק של כמה חודשים מתחילת הסיפור, אני יושבת על ספסל עם חברה והנה הם הולכים מולי - הזוג המדובר.

לא האמנתי כששמעתי את עצמי קוראת בשמה. 

היא חייכה והתקרבה. הזכרתי להם את שישי ההוא. שניהם מיד זכרו במה מדובר, איך אפשר לשכוח. היא מיהרה לחייך אליי ונתנה לי ניקוד על האומץ לפנות אליהם באמצע הרחוב עם הווידוי הזה. הכל קורה בזמן שהוא מדבר על כמה זה הרגיש לו אלים והוא בכלל חשב שאני מישהי אחרת, מעיין אחת שהוא מכיר. ובכמה דקות האלה שעוברות בצחוקים קורס לו לאטו הדימוי הראשוני שהיה לי בראש (על המכשפה בעקבים). במקומו נצבע לו הזוג הזה בצבעי פסטל עם קולות פריכים ומפצפצים ואני מוצאת את עצמי מול צמד מעולם אגדות הילדים, טיפטיפ וטיפטיפון ברוטשילד הגשום של תל אביב, נובמבר משהו. ילדי-מפתח אבודים בארץ הפלאות 

הפרטית שלכם. סליחה מאוחרת שווה משהו? אני מקווה. 

מעיין פופלבסקי

מעיין פופלבסקי