מעיין פופלבסקי

כל אחד אחר

לא רוצה למצוא את עצמי עם 'כל אחד אחר', אני ממלמלת אליו ומשרבבת בפתק .

'כל אחד אחר', גם אם יותר ממנו בכל מובן, שיילך ל'כל אחת אחרת'. לא ככה איתי, ומי כמוך יודע את זה. 

"אז מה היית רוצה?", קולו נגלה אליי מבין האבנים. 

אתה באמת שואל? 

"כן". הוא נבוך. 

אתה גיבור-על כמו שמספרים עליך?

הוא נראה חושש, שאלה מכשילה. 

נכון שהוא בדיוק מי שאני חושבת שהוא?
שתיקה ארוכה, ולאחריה:

"זה נכון, אבל הדבר נסתר ממנו".

אם כך, זאת החובה שלך, אתה-אתה.

"את מבקשת ממני להכניס אותך לשטח האסור, לשנות בשבילך את הכללים". 

ומה זה בשבילך? הרי כל השמיים האלה שלך.

"אלה השנים הקריטיות שלך, אני לא יכול להסכים לזה". 

והמרחק ממנו. מה יהיה עם זה?

"כל מרחק אפשר להשלים בשעות שינה", הוא מחייך אליי בפתק.

מעיין פופלבסקי 

מעיין פופלבסקי

סייסטה מקומית

מעיין פופלבסקי

אם בי היה תלוי הדבר, יכולתי גם לחיות איתך בדירת חדר של עמידר.

נניח, לשם המחשה.
אני לא צריכה דבר מלבד נוכחותך.

כן, אנחנו שני זרים ואני לא אמורה להגיד לך את זה,
אבל גם עם קירות מתפוררים בדירת עמידר עגומה הייתי נשארת.
גם אם לא היית מציע לי דבר מלבד פרוסת לחם עם מרגרינה במחיר ממשלתי בפיקוח,
וזיתים דפוקים מבית השיטה,
כי באמת השיטה דפוקה.
גם אני, כידוע :)
וכן, הייתי נשארת.

ובבית הדל ההוא התריסים מוגפים, שעות הדבש לובשות תוגת בין-ערביים.
מרחוק דולק טרנזיסטור של השכנים, עם המדור לחיפוש קרובים.
קטע ארכיון או פיסת עתיד, זאת שאלה בפני עצמה.

הערב יורד.
ערב ירד גם על האדם שאני אוהבת.
שנותיך ניכרות,
גם עליי הזמן נותן אותותיו.
מתי נהיה?

ובתאורת גפרור אני מלטפת את פניך הנעימות לי עד מאד.
ומבקשת ממך לספר לי הכל. הכל.
בפרטי פרטים, דרך כל הסתעפות. כל סמטה, כל היתקלות.
כל מה שאתה זוכר ורוצה, כל מה שאתה מבקש לשכוח ואינך יכול.
וככה אל תוך הלילה.

לילות שלמים של שיחות עד השעות הקטנות של הבוקר.
ולפנות בוקר גופך נרגע במתיקות.
אתה רפוי ועייף ואינך רוצה דבר מלבד ללטוף את פניי.
אטאוט של חום ידך על בשרי. אני נטענת ממך.
סוללת גופך מתרוקנת ואתה נרדם.

'לישון-שון-שון' אני לוחשת לך ומכסה אותך בשמיכת הקיץ. וחושבת לעצמי:
"אלוהים, הנה לי גן עדן עלי אדמות".

נ.ב. לו רק יכולתי לשלוח לך את זה.

כמהה לנוכחותך.
לתבונתך הבאמת חד-פעמית.
לקולך העמוק, המייטיב, הכועס לעיתים, הרגוע עד אין קץ. לאינטונציה המיוחדת השמורה רק לך,
לארץ ישראל הישנה והטובה שאתה הפנים שלה והשם שלה (עם שינוי שמך ו-ויתור על הגלותי).

לעמידותך מול מראיינים שמנסים לגרור אותך למחוזות שאינך רוצה בהם ואתה מתעקש ומסובב ומנצח.
לקומתך הזקופה, הגאה. לתנועותיך הלעיתים נבוכות ולעיתים בטוחות עד מאד. הדואליות הזאת הורסת אותי, אני מוקסמת ממך.

לפורמליות שלעיתים זרה לך אבל אתה משתף איתה פעולה כמו ילד שאין לו ברירה וחייב לרצות את עולם המבוגרים שנכפה עליו.
אח"כ הוא יקבל סוכרייה.

לטעויות שלך (יש כמה וכמה. לא טעויות לשוניות.). לרמזים שאתה מפזר כשאתה יוצא נגד מישהו ועדיין מייטיב לשמור על לשון נקייה, מכובדת, מבלי לחסוך ביקורת צרופה. לדרך הניסוח שלך שמדי פעם אתה עולה אצלי על תדר של בני בגין. אסמן לך את הצליל כשניפגש.

ובכל זאת על הג'נטלמניות כלפיי,
על הסבלנות וההכלה. תודה.

ולתפארת בריאותי הנפשית שבזה הרגע קיבלה חסימה כי כמה אפשר להבין ולהיות מצועף מאמפתיה כשאני אומרת שאני רוצה את כל זה הכי קרוב אליי, הכי קרוב.  

נ.ב. לו רק יכולתי לכתוב לך.

(לא נחסמתי)

אצבעונית