פיקסל ואני (מעיין פופלבסקי)

סינגל-ית על הנייר, מחפשת מצב נעילה על רטט עם אלכסוניסט סקפטי.
חייב להיות סקפטי, עם פוטנציאל לסקפטיות מעשית.

מאיפה להתחיל?

אני אוף, גרוטאה מהלכת. 

אוף שם פרטי, אאוץ' שם משפחה. בת ככה וככה, גרה בקיבינימט סיטי (חלאס עם ה-'בת כמה ומאיפה') בתוך קופסת גפרורים שמנסה להיות בית.

כפי שבטח הבנתם, התשובה לכל השאלות היא מבוכה גדולה. עדיף לא לדעת. כי איפה שזורקים אבן יש בינגו אבל כזה שאין בו פרס בשום שלב. בינגו חבוט עם חוב לבעל הכרטיס. ומה שעלה אצלי בהגרלה בתסריט חיי מתחיל ונגמר בפיקסל. עוד לפני שהכרתי אותו חיפשתי אחריו מבלי לדעת, כמו סהרורית. פיקסל הוא איש תקשורת מוכר. ונשוי. כזה שרואים אותו על המסך בכל הרגעים המשמעותיים שלנו כמדינה ויותר מזה אני לא יכולה לומר. וגם אם לא אגיד – בואו נגיד שתווי פנינו תמיד יסגירו את מה שנבקש להחביא, אצל פיקסל למשל כתוב בפנים אוף. אוף זאת אני. נעים מאוד, לא לי.

אז בימים האלה, של עכשיו, אני על אוטוסטרדה של טעויות. מה הסיכוי שתהיה לי דרך חזרה ואחזור לחיים של סינגלית שמקדישה את חייה ללמצוא בן זוג אמיתי? צריך לקרות נס. ולי הרי יש כוח רצון של לולב. 

מאז המקרה, כל ההצטלבויות שנקרו בדרכי, כל נוסחאות היחסים, כל המקומות הלא נכונים - כולם דפקו אצלי בדלת והכנסתי אותם אליי בלי להתחשבן. לא עשיתי חשבון ללזמן שמתקתק עליי מבחוץ.

ובשעון של בחוץ, עם כל רמז לקמט אני שונאת את פיקסל יותר. ובכל פעם שונאת באופן חדש, אחר, ויש מלא סוגים של שנאה, מסתבר. 

אני גם שונאת שיש לי מגנט אליו שהוא לא מרוויח ביושר וזה כנראה רק באג במערכת ההפעלה שלי. מנגנון תפעול לקוי של תסמונת היי.

פיקסל של היום הוא הנעלם המוחלט. סוג של גיבור-על שאני מנהלת איתו יחסים אפיקומניים. כל הזמן אני צריכה לחפש את הקשר איתו, וגם אם אני מוצאת, ואני לא, גם אז הוא לא כשר. 

הוא הגבר היחיד עלי אדמות. אין אף אחד אחר. אז אני מנסה להתרגל למצב החדש. פעם, בימי הזוהר, כל הודעה אליו, ולא משנה מתי אני בקריז, הייתה נגמרת בנסיעה משוגעת אליי בכבישי הנצח, וההבטחה להישאר לתמיד. גם אם תמיד זה כלום. במונחים של סטופרית כמוני, כלום זה אפס, ואפס זה פיקסל, אז כבר יש התחלה של משהו. ובמונחים של פיקסל ובמצב התודעה המאד מסויים שלו הוא מעולם לא הבטיח לי דבר ואפילו ציטט את עצמו: "חבל שתנסי להיאחז בי. מבוגר, נשוי, רחוק ממך". מילים מילים ואת משמעותן. פתי מאמין. 

אז עוברים עליי ימים של מילים והסחות דעת ורעשי רקע, כדי לשכוח.

לפעמים אני מפשיטה גברים והולכת הביתה, רק כי ככה בא לי באותו רגע. לפעמים גם זה לא בא ואני לא באה בכלל. לפעמים אני נשארת אצלם רק כדי לארוז חפצים ברגע הכי מעליב. בנס קפה של הבוקר אני תמיד לבד, עם עצמי, אני, אודותיי, אליי, וכל הכאב ראש הזה כשאני נזכרת שהוא סיפר על המזכירה שלו ש"הבאתי קפה נמס עלית כי לא היה טייטר צ'וי" וכל המחשבות עליו עולות בתדר הכי חורק ואי אפשר להנמיך את הווליום ומה הוא עושה עכשיו והאם הוא כבר התעורר על החיים שלו ולמי הוא מחייך ולמה הוא נותן לשרמוטה עם הבלי חזייה לעבור במעבר חצייה ולמה הסטודנטית שלומדת קולנוע באוניברסיטת ת"א והספר האהוב עליה הוא ז'יל וג'ים, חוצפנית, מסתכלת עליו שנייה יותר ממה שצריך ויופי הבנו שאת פרנקופילית כמוהו אולי תסעו לפאריז ביחד ותיחנקי מהבאגט שלו והוא יקנה לך שאנל 5 בשאנז אליזה ותמותי מאלרגיה אליו ומי זאת הצ'פצ'ולה עם התהילים מהמשרד שאומרת לו לבריאות, חתיכת חוצפנית, עוד אחת, הוא עושה אפצ'י לא בשבילך מותק. 

אבל אמא ביקשה שאני אהיה אופטימית. אז למה לא לחשוב שאולי בדיוק עכשיו הוא קיבל שריטה או נחתך ממשהו כדי לקבל סימן להתגעגע אליי ואיך זה שהוא לא מתגעגע הדפקט הזה ואם הוא כן אז איך הוא עוצר את עצמו ונותן לבירוקרטיות של החיים לנצח אותי.

אני עייפה. כי איך זה ייפסק, איך. איך. ומה אני עושה עם ההבנה שכל השאר הם רק תחליפים ואיפה אני אמצא את הבדיוק-בדיוק פנים האלה אצל מישהו אחר ואת ההתנצחות המילולית שהייתה לי רק איתו ולמה הבן אלף הזה לא מתקשר אליי אף פעם בכמה זמן, שזה אף פעם לנצח על רב-בריח והמפתח בים, ושיתקשר כבר רק כדי לשמוע את טמפרטורת ה-הלו שלי ולבדוק אם אני במצב של דיבור לשיחה מזוהה, ולנתק לי בפנים, כי ככה אני אוהבת. תשומת לב. מה ביקשתי.

ומכל הגברים עלי אדמות, מכל נוסחאות היחסים, מכל נוסחאות הפרידות, למה דווקא פיקסל עלה אצלי ברדאר. מה שצריך להוכיח. ועכשיו חובת ההוכחה עליי. מי שמוכיח הוא המפסיד, מה אכפת לי להוכיח לעולם שהודעת שגיאה היא לפעמים חיים שלמים של אחת בשם אוף. כבר הפסדתי הכל, אז עוד אוף אחד לאוסף, פרייבט קולקשן במהדורה מוגבלת. כמוני. מי סופר.

לעיתים קורה שאני שוכחת ממנו. היומיום משתלט וגונב לי את הדעת ולפתע אני נבהלת כי מה פתאום שאני אחשוב מחשבה בצבע ושמיים כחולים וכל צבעי הקשת ועפיפונים ועננים בצורת דובוני אכפת לי וארץ פלאות ממסטיק ולפתע הכל אפשרי וברור, ברור שאני אמכור פורמט טלוויזיה לשבע מדינות אנטישמיות ויראיינו אותי בכל השפות ואני כל כולי פלאשים מהשטיח האדום. בשמלת ערב נוצצת וחיוך מושלם. מה פתאום זה. אלה מחשבות לא נאותות בכלל, לכל דבר ועניין. נצנצים וצבעי פסטל ושמיים כחולים זה לחלשי אופי. מוטב להאמין שאין כלום והשמיים הם רק צבע. צבע יפה ותכול בגוונים אינסופיים, אבל רק צבע. אז נכון שנתתי אלף סיבות, אבל למה השמיים האלה לא מדברים איתי? כי ברוגז. ולמה ברוגז? כי רק צבע. זהו, ככה אני מנצחת את עצמי.

לפעמים קורה שאני על מגה טורבו בהפרעת-קפאין היפראקטיבית. ויונתן או נדב או גיא מספרים לי על עצמם ובלה בלה סיירת מטכ"ל.. בלה בלה מארבים, פציעה, עיטור העוז. ואני חושבת לעצמי מה ירגיע אותי? נוקאאוט בלתי ניתן לערעור יוציא ממני את הסוללות? כמה זמן נשאר לי עד להישמע הגונג?

הפסיכולוג שלי עם העציץ והספרים שהייתי רוצה להגניב אל מתחת לחולצה-הצמודה-מדי-שלי כשאני באה אליו, אומר שאני בהפרעת אישיות קפצונית. אבל אולי אולי, בזווית האולי, אולי עוד יש סיכוי שזה יעבור, ה-'בלי ניצרה ובלי התראה' הזה. נראה שהוא מאמין בי, אבל רק אוף דה רקורד, אין לי ממנו שום מסמך פורמלי להשוויץ על הנורמליות שלי לכל מי שרק יוציא הגה לכיוון שלי.

ויתר מזה, גם אם מתישהו אני אמצא את עצמי מאושפזת על רקע פסיכיאטרי או גריאטרי או ווטאבר-טרי, אפילו לשם, פיקסל, האפס בחזקת אפס שזה יוצא אחד ואולי בכל זאת יש סיכוי לעולם הדפוק הזה, הרי גם לשם הוא לא יבוא, ולפעמים אני מדמיינת שלא נותנים לו להיכנס כי שעת-הביקור נגמרה והוא מרים על טיל את המחלקה בכריזמה השקטה שלו ומהפנט את הפסיכיאטר התורן שעסוק בניירת ובחותמות ובעצם מה הפלא, פיקסל עושה את מה שכל גבר נורמלי היה עושה כדי לראות את אהובתו, שזאת אני, בכותונת-משוגעים שלי שמגדילה לי את התחת ואיך הוא אוהב אותי ככה, כן, ואומר לכל החלוקים הלבנים בטון מלא חשיבות "זה אני, ממני היא נהייתה ככה" והסגל הרפואי עם המזרקים בכיס יביט בו בהערצה אדוקה של צופי אל ג'זירה ויגיד לו "עשית עבודה מאד/מאד/מאד מקצועית" וכל אחד יכתוב חוו"ד אישית לתוך הגיליון הדיסקרטי על הקייס סטאדי שנהייתי וכולם ימחאו כפיים, כי האפס הזה תמיד היה יסודי כלפיי ותמיד דאג לפרק אותי לחתיכות ולרסיסים של אוף, ועכשיו מי יעשה לו סולם גנבים אליי בשתיים בלילה כשעצוב לי כמו עכשיו.
למי בכלל יש חברים בשעות האלה. או בכלל.

את המחצית השנייה של היום אני מעבירה עם נהגי מונית בתעריף 2. מחביאה את עצמי במושב האחורי עם משקפי השמש וחושבת לעצמי שבתעריף 2 הם הרבה יותר פיוטיים והנה ניקוטין משה אמר לי כרגע שכולנו חולים וזה רק עניין של הסתכלות ומחלקה. סתם שתדעו את העובדה הפואטית הזאת אם אתם במשמרת לילה עם עצמכם או סתם בנדודי שינה מהעולם. בכלל, אנשים זרים הם הזדמנות מצוינת לתרגל את מערכת היחסים שלי עם פיקסל. ואולי די לספר לכל העולם איך זום אאוט ממנו לוקח לי את הנשימה ואין לי אוויר ו'אומייגד אומייגד אומייגד הוא מסנן אותי כבר דקה וחצי וארבע שניות לספירה מחדש'.

'יא פוסטמה, מי ייקח אותך כשאת מספרת עליו בעיניים נוצצות?'. ככה פיזה מיירטת אותי. פיזה היא פזית שבגלל המחשבות העקומות שלה הוכתרה לפיזה הישראלית ועכשיו היא כבר עיזה פזיזה לתפארת המחשבה העקומה שאין ישר בה, והיא מטיפה לי מוסר, זה מה שיפה בה, המודעות העצמית והקלאסיקה. חוץ מזה, פוסטמה זאת מילה שאני ממש ממש אוהבת. מה עוד אני אוהבת? אני גם מאד אוהבת לשקר. בזכות השקר יש מציאות שמצליחה לעמוד בכל סופות ההוריקן שבאות עליי ועוברות הלבנה אקונומיקאית מזורזת. אז מי שלא רוצה להכניס את עצמו לכוננות ספיגה מהחיים בנדמה-לי שיש לי בינתיים, שיצטייד ב-לא לשאול, לא להסתכל, לא לתהות.
על אחרות מותר, עליי לא.

אני מותרת להסתכלות רק בימים זוגיים וגם זה לא בעקביות יתרה ויעיד מי שיעיד. אבל אם אתה פסיכיאטר מחוזי מוסמך ובינלאומי אז כן, אני מותרת להסתכלות בכל שעה. 'את צריכה להבין שאת מעניינת את המדע שלומד אותך בהשתאות וזה רק עניין של זמן עד שיקחו אותך לסבב אוניברסיטאות בעולם', אני משננת לעצמי בימי סגריר מתחת לשמיכה כשהמדור לחיפוש קרובים משמיע את האות. בלילות, כשתעריף 2 עוטף אותי במזומנים וירטואליים צבעוניים, אני יוצאת לטיסת-לילה עם שמיכת הפוך. זאת אולי מערכת היחסים הכי משמעותית שהייתה לי אי פעם. חוץ מפיקסל, כמובן. פיקסל הוא סיפור אחר, בן אלף עותקים פיקטיביים וגרסת מקור אחת ומאובטחת מכדי פיצוח. והוא משכפל את עצמו ומשכפל את עצמו לאלפי אלפי חלקיקים מיקרוקוסמיים במפגשים שלי עם כל דייט גנרי בלי פנים ובלי זהות. רק פנים מחוקות ופיקסל שמפציע לרגע ומיד נעלם אל תוך החושך ואיך זה שלא קניתי בזמן קרם הגנה ממנו.

במצטבר, אין אדם אחד על כל הפלנטה המאוכלסת הזאת שיודע את האמת עליי. אם אנשים היו מצליבים מידע הייתי בבעיה טרנס אטלנטית. אפילו האף בי איי היו משתפים פעולה עם יחב"ל. מישהו צריך להעביר אותם שיעור בהונאה טהורה, חפה מטעויות, הקלאסיקה של הפשע לשם שינוי. אולי פעם אני אתפנה לזה. זה דווקא נחמד. ודרך אגב, אם כבר מדברים על זה, אז תדעו שאני היחידה בעולם שהמחשבות שלה מוקלטות ומועברות באמצעות לוויין עשוי מהעטיפה של הקרמבו לתחנת שידור שמשדרת 24/7 ערוץ שכל כולו על טהרת האאוץ' והאוף. זה ממכר, לא תוכלו להפסיק. אם תבקשו ממני אני יכולה להראות לכם את לוח השידורים משם ולמחוק תכניות פעולה עתידניות שעדיין לא הגעתי אליהן וככה האף בי איי ויחב"ל יוותרו על שיתוף הפעולה שמתוכנן. ההישג שאני הכי גאה בו הוא 244 אנשי קשר חסומים לצמיתות-תות. ככה אני שומרת על סטריליות, כלום לא נוגע ואין התראות ללא הסבר. ובדיוק בגלל זה בית הנשיא פנו אליי שאדליק משואה לתפארת מטה החיזבאללה שיש לי בראש. טרם התקבלה תשובתי בעניין. 

הצטנפות. זאת המילה בשפה העברית שאני הכי אוהבת. זה כמו צנטריפוגות אבל רק בצמר גפן. אני נדלקת גם ממילים כמו כלומניק. כלומניק זאת מילה יפה שישר אימצתי לעולם המושגים שלי. אבל הצטנפות לוקחת את כולם ומשאירה ענן אבק. כי להתכרבל עם פיקסל זה דבר אחד ולהצטנף בהצטנפות יתרה עם הצטיינות דיקן זה דבר כבר אחר, ורק שנינו יודעים את ההבדל הכמעט קיומי ששמיכת החורף לימדה אותנו. ועכשיו אני צריכה למצוא את זה בחוץ, עם מישהו אחר. צנטריפוגה בצמר גפן. החלום ושברו. "אתה לי ארץ אבודה לנצח", זה הפלא הטקסטואלי שאני משמיעה לו כשאני מתקשרת אליו ממספר חסוי. רק בחסוי עוד יש לי סיכוי לשמוע את קולו. לפי רעשי הרקע הוא רומז לי שאני צריכה לתת לו ניתוק בפנים. יש שעות מוסכמות שהוא יודע שזאת אני, ואם 'באמפר', שהוא כבר בן שש וחצי, עונה, אז אני משתעלת או מפהקת בנונשלנטיות ומנסה לצוד רעשי רקע מהבית שלא הייתי בו מעולם. ותמיד אני שואלת את עצמי כמה זמן הוא נשאר על הקו מרגע הידיעה שזאת אני, בפעם האחרונה זה היה 8 שניות. אז מה זה אומר עלינו. זה המשחק שלנו במעמד צד אחד, וצד שני שיכחיש בתוקף.

ולפעמים כש'אין כניסה' עונה לטלפון אני רוצה להגיד לה באסרטיביות שאני חייבת ועידת פיסגה עם פיקסל ו-"אח"כ, אל תדאגי, הוא יחזור הביתה, איתי הרי אף אחד לא נשאר", אבל לא בא לי לחטוף צו הרחקה, אז איכשהו היא תמיד חוטפת ניתוק אחרי שני הלו בלונדיניים מדי. פעם קראתי לה 'הצהובה הטובה' כי אין עליה גרם של שומן מיותר. הוא צחק ואמר שאולי אני מלאה עד אפס מקום אבל זה הקסם שבי ומה אני מבינה.
נו טוב, לפחות ללב שלו היא לא מזיקה. 5% היא הצהובה הטובה שלו. כל יום ספינינג ושימור הגוף ואני עייפה רק מלשמוע על זה, ואני לא צהובה, ולא טובה,
ואת הנזק ללב פיקסל צריך מרחוק. רחוק. חוק.

תקרית

אני מוצאת את עצמי במקום שלא הייתי אמורה להיות בו. ושם פגשתי מישהו שלא הייתי אמורה לפגוש. וחשבתי לעצמי שהנה, חציתי את הקווים ולא קרה כלום, השמיים לא נפלו, בכבודי ובעצמי ניצחתי את השיטה. "XYZ, לעצור בצד!" אני שומעת בכריזה. לידי ניידת משטרה ובתוכה שני שוטרים. אני מחפשת בבהלה מקום לעצור בו. גבר לעולם לא ייתן לי דו"ח, אני מספרת לעצמי. זה לא ג'נטלמני מצדו. סימולטנית אני גם מבינה שעשיתי טעות ונתפסתי: השתמשתי בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה, זאת האמת. מה יש לי לומר להגנתי? אין לי.

ובכל זאת קריאה קטנה להוא מלמעלה, שאני ברוגז איתו כבר שנים: "אלוהים, בבקשה תעזור לי, אני צריכה אותך ברגע הזה. רק לא דו"ח, אל תהיה כזה". השוטר ניגש אליי ומבקש רישיונות. אני מסתכלת עליו ושמחה לגלות שוטר דתי, כשר להמהדרין. 'איזה קטע, בדיוק הרגע דיברתי עם חבר שלך שם למעלה' אני נמנעת מלומר לו. האם זהות השוטר היא מקרית? האם אני עדה להשגחה פרטית? רועדת מהתרגשות על הקריצה שקיבלתי מבורא עולם, אני מבטיחה לעצמי לחזור ולהאמין, מה כל כך קשה לשמור שבת ולהיות צנועה. ובזמן הזה מנהלת שתי שיחות במקביל: לשוטר אני מסבירה שבדקתי שעות קבלה של רופא (זה באמת נכון) ועם ההוא שם למעלה אני בשיחת "תודה אלוהים שאתה איתי,
בבקשה אל תוותר עליי".

ובכן, כן. אני מודה באשמה. השוטר מצטט אותי וכותב בטופס. אני לא מתחמקת מאחריות, אכן השתמשתי בנייד. אכן זגזגתי, אדון שוטר. אתה צודק, אין לי מה לומר להגנתי, יכולתי לדרוס מישהו, זה יכול היה להיגמר אחרת. שבריר של רגע ויכולתי למצוא את עצמי בסרט אחר. אכן מגיע לי דו"ח. אבל בחייך, אדון שוטר, כל מה שמגיע לך אתה מקבל? ואני, כל מה שמגיע לי אני אקבל? מגיע לי  לזכות בלוטו, האם זכיתי? מי מקבל את מה שמגיע לו בחיים האלה? השוטר שותק ומחייך אליי.

"די נו, עזוב. בוא נשכח מזה, תן לי לנסוע לדרכי ואני נשבעת - לא אחזור על הטעות", אני מניחה בפניו הצעה של הרגע האחרון. נציג האלוהים עלי אדמות הולך לבדוק עם המפקד שלו מה אפשר לעשות. הם מדברים ביניהם בניידת המשטרתית ואני מתבוננת בהם במראה האחורית. שני גברים. יחסי כוחות ברורים - שפת הגוף שלהם מעידה על הוותק של השוטר השני, שלא ניגש אליי. אני ניגשת לרכב המשטרתי. הנציג עלי אדמות כותב לי דו"ח, הטופס הולך ומתמלא. נפלו פניי.
כבר אין עם מי לדבר.
"תנהגי בזהירות" הוא אומר לי בכמעט התנצלות. אני לא עונה, לוקחת את הדו"ח והעיניים שלי מתמלאות דמעות. לא על הכסף אלא על תפילותיי שחזרו ריקות.

אז קיבלתי קנס של אלף ש"ח לקופת המדינה. לא נורא. אני מתחילה פלייליסט של קללות מכל השפות שיש ושאין. ממשיכה בדרכי. אלוהים הדימיוני או הממשי החליט שאני צריכה לקבל קנס, מי אני שאערער? מתלבטת אם כדאי לבקש משפט או פשוט להיכנע לבירוקרטיה ולשלם את הקנס ולשכוח מהכול.

עוברים הימים. אלוהים הדימיוני הופך לממשי ואלוהים הממשי הופך לדימיוני. תעתועי אמונה ומערכת יחסים מורכבת ורצופת שאלות. אני מחליטה לפנות  ולבקש את המרת הדו"ח באזהרה, ובעצם מבקשת לזמן את אלוהים למועד ב'. מבחן האמונה שלי.
האם גם הפעם אכשל או שאולי מחכה לי הפתעה? במוצאי שבת, יומיים אחרי המקרה, אני מתיישבת לכתוב להם: יש לי רישיון כבר שנים (מספר דו ספרתי על הכביש), מעולם לא קיבלתי דו"ח משטרתי, מעולם לא צברתי נקודות, אנא התחשבו בי. ביום ראשון בבוקר אני מתקשרת למוקד הארצי לברר אם הטופס התקבל. נציג השירות אומר לי בנונשלנטיות שהדו"ח בוטל. המומה מתשובתו אני מתחילה לתחקר אותו: רגע, מתי קיבלתם את הפנייה שלי? זה הרי היה אתמול בלילה. כן, הוא עונה, הכול ידוע. הנה, אנחנו מדברים על מספר דו"ח (נוקב במספר הנכון), נכון? כן. אכן בזה מדובר. אם כך, גברתי, הדו"ח בוטל.

מה היה כאן, בשיחת הטלפון של שתי הדקות האלה. הבירוקרטיה מתמודדת מול האמונה, קרב ענקים.
מספר סידורי של תוך נבכי השיטה מול מועד ב' לאמונה, מי ייקח? מי ינצח בנוק אאוט? מי יפסיד חלושות? זאת תמיד השאלה.

ואולי זאת סתם מקריות, ללא משמעויות מרחיקות לכת. זאת גם אפשרות, אבל מצד שני אי אפשר להעביר את את החיים האלה מבלי להיאחז במשהו. אז פעם אלוהים מתעלם והתפילות חוזרות ריקם ובפעם אחרת הוא קורץ עם ריבית חיובית ששמורה לנו מהחוב של ההתעלמות. התמהיל, הוא כל הסיפור. באיזה מינונים אנחנו פוגשים את ההתעלמות ובאילו מינונים אנחנו פוגשים את הקריצה.

..