אני מוצאת את עצמי במקום שלא הייתי אמורה להיות בו. ושם פגשתי מישהו שלא הייתי אמורה לפגוש. וחשבתי לעצמי שהנה, חציתי את הקווים ולא קרה כלום, השמיים לא נפלו, בכבודי ובעצמי ניצחתי את השיטה. "XYZ, לעצור בצד!" אני שומעת בכריזה. לידי ניידת משטרה ובתוכה שני שוטרים. אני מחפשת בבהלה מקום לעצור בו. גבר לעולם לא ייתן לי דו"ח, אני מספרת לעצמי. זה לא ג'נטלמני מצדו. סימולטנית אני גם מבינה שעשיתי טעות ונתפסתי: השתמשתי בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה, זאת האמת. מה יש לי לומר להגנתי? אין לי.
ובכל זאת קריאה קטנה להוא מלמעלה, שאני ברוגז איתו כבר שנים: "אלוהים, בבקשה תעזור לי, אני צריכה אותך ברגע הזה. רק לא דו"ח, אל תהיה כזה". השוטר ניגש אליי ומבקש רישיונות. אני מסתכלת עליו ושמחה לגלות שוטר דתי, כשר להמהדרין. 'איזה קטע, בדיוק הרגע דיברתי עם חבר שלך שם למעלה' אני נמנעת מלומר לו. האם זהות השוטר היא מקרית? האם אני עדה להשגחה פרטית? רועדת מהתרגשות על הקריצה שקיבלתי מבורא עולם, אני מבטיחה לעצמי לחזור ולהאמין, מה כל כך קשה לשמור שבת ולהיות צנועה. ובזמן הזה מנהלת שתי שיחות במקביל: לשוטר אני מסבירה שבדקתי שעות קבלה של רופא (זה באמת נכון) ועם ההוא שם למעלה אני בשיחת "תודה אלוהים שאתה איתי,
בבקשה אל תוותר עליי".
בבקשה אל תוותר עליי".
ובכן, כן. אני מודה באשמה. השוטר מצטט אותי וכותב בטופס. אני לא מתחמקת מאחריות, אכן השתמשתי בנייד. אכן זגזגתי, אדון שוטר. אתה צודק, אין לי מה לומר להגנתי, יכולתי לדרוס מישהו, זה יכול היה להיגמר אחרת. שבריר של רגע ויכולתי למצוא את עצמי בסרט אחר. אכן מגיע לי דו"ח. אבל בחייך, אדון שוטר, כל מה שמגיע לך אתה מקבל? ואני, כל מה שמגיע לי אני אקבל? מגיע לי לזכות בלוטו, האם זכיתי? מי מקבל את מה שמגיע לו בחיים האלה? השוטר שותק ומחייך אליי.
"די נו, עזוב. בוא נשכח מזה, תן לי לנסוע לדרכי ואני נשבעת - לא אחזור על הטעות", אני מניחה בפניו הצעה של הרגע האחרון. נציג האלוהים עלי אדמות הולך לבדוק עם המפקד שלו מה אפשר לעשות. הם מדברים ביניהם בניידת המשטרתית ואני מתבוננת בהם במראה האחורית. שני גברים. יחסי כוחות ברורים - שפת הגוף שלהם מעידה על הוותק של השוטר השני, שלא ניגש אליי. אני ניגשת לרכב המשטרתי. הנציג עלי אדמות כותב לי דו"ח, הטופס הולך ומתמלא. נפלו פניי.
כבר אין עם מי לדבר.
"תנהגי בזהירות" הוא אומר לי בכמעט התנצלות. אני לא עונה, לוקחת את הדו"ח והעיניים שלי מתמלאות דמעות. לא על הכסף אלא על תפילותיי שחזרו ריקות.
כבר אין עם מי לדבר.
"תנהגי בזהירות" הוא אומר לי בכמעט התנצלות. אני לא עונה, לוקחת את הדו"ח והעיניים שלי מתמלאות דמעות. לא על הכסף אלא על תפילותיי שחזרו ריקות.
אז קיבלתי קנס של אלף ש"ח לקופת המדינה. לא נורא. אני מתחילה פלייליסט של קללות מכל השפות שיש ושאין. ממשיכה בדרכי. אלוהים הדימיוני או הממשי החליט שאני צריכה לקבל קנס, מי אני שאערער? מתלבטת אם כדאי לבקש משפט או פשוט להיכנע לבירוקרטיה ולשלם את הקנס ולשכוח מהכול.
עוברים הימים. אלוהים הדימיוני הופך לממשי ואלוהים הממשי הופך לדימיוני. תעתועי אמונה ומערכת יחסים מורכבת ורצופת שאלות. אני מחליטה לפנות ולבקש את המרת הדו"ח באזהרה, ובעצם מבקשת לזמן את אלוהים למועד ב'. מבחן האמונה שלי.
האם גם הפעם אכשל או שאולי מחכה לי הפתעה? במוצאי שבת, יומיים אחרי המקרה, אני מתיישבת לכתוב להם: יש לי רישיון כבר שנים (מספר דו ספרתי על הכביש), מעולם לא קיבלתי דו"ח משטרתי, מעולם לא צברתי נקודות, אנא התחשבו בי. ביום ראשון בבוקר אני מתקשרת למוקד הארצי לברר אם הטופס התקבל. נציג השירות אומר לי בנונשלנטיות שהדו"ח בוטל. המומה מתשובתו אני מתחילה לתחקר אותו: רגע, מתי קיבלתם את הפנייה שלי? זה הרי היה אתמול בלילה. כן, הוא עונה, הכול ידוע. הנה, אנחנו מדברים על מספר דו"ח (נוקב במספר הנכון), נכון? כן. אכן בזה מדובר. אם כך, גברתי, הדו"ח בוטל.
האם גם הפעם אכשל או שאולי מחכה לי הפתעה? במוצאי שבת, יומיים אחרי המקרה, אני מתיישבת לכתוב להם: יש לי רישיון כבר שנים (מספר דו ספרתי על הכביש), מעולם לא קיבלתי דו"ח משטרתי, מעולם לא צברתי נקודות, אנא התחשבו בי. ביום ראשון בבוקר אני מתקשרת למוקד הארצי לברר אם הטופס התקבל. נציג השירות אומר לי בנונשלנטיות שהדו"ח בוטל. המומה מתשובתו אני מתחילה לתחקר אותו: רגע, מתי קיבלתם את הפנייה שלי? זה הרי היה אתמול בלילה. כן, הוא עונה, הכול ידוע. הנה, אנחנו מדברים על מספר דו"ח (נוקב במספר הנכון), נכון? כן. אכן בזה מדובר. אם כך, גברתי, הדו"ח בוטל.
מה היה כאן, בשיחת הטלפון של שתי הדקות האלה. הבירוקרטיה מתמודדת מול האמונה, קרב ענקים.
מספר סידורי של תוך נבכי השיטה מול מועד ב' לאמונה, מי ייקח? מי ינצח בנוק אאוט? מי יפסיד חלושות? זאת תמיד השאלה.
מספר סידורי של תוך נבכי השיטה מול מועד ב' לאמונה, מי ייקח? מי ינצח בנוק אאוט? מי יפסיד חלושות? זאת תמיד השאלה.
ואולי זאת סתם מקריות, ללא משמעויות מרחיקות לכת. זאת גם אפשרות, אבל מצד שני אי אפשר להעביר את את החיים האלה מבלי להיאחז במשהו. אז פעם אלוהים מתעלם והתפילות חוזרות ריקם ובפעם אחרת הוא קורץ עם ריבית חיובית ששמורה לנו מהחוב של ההתעלמות. התמהיל, הוא כל הסיפור. באיזה מינונים אנחנו פוגשים את ההתעלמות ובאילו מינונים אנחנו פוגשים את הקריצה.
