כמהה לנוכחותך.
לתבונתך הבאמת חד-פעמית.
לקולך העמוק, המייטיב, הכועס לעיתים, הרגוע עד אין קץ. לאינטונציה המיוחדת השמורה רק לך,
לארץ ישראל הישנה והטובה שאתה הפנים שלה והשם שלה (עם שינוי שמך ו-ויתור על הגלותי).

לעמידותך מול מראיינים שמנסים לגרור אותך למחוזות שאינך רוצה בהם ואתה מתעקש ומסובב ומנצח.
לקומתך הזקופה, הגאה. לתנועותיך הלעיתים נבוכות ולעיתים בטוחות עד מאד. הדואליות הזאת הורסת אותי, אני מוקסמת ממך.

לפורמליות שלעיתים זרה לך אבל אתה משתף איתה פעולה כמו ילד שאין לו ברירה וחייב לרצות את עולם המבוגרים שנכפה עליו.
אח"כ הוא יקבל סוכרייה.

לטעויות שלך (יש כמה וכמה. לא טעויות לשוניות.). לרמזים שאתה מפזר כשאתה יוצא נגד מישהו ועדיין מייטיב לשמור על לשון נקייה, מכובדת, מבלי לחסוך ביקורת צרופה. לדרך הניסוח שלך שמדי פעם אתה עולה אצלי על תדר של בני בגין. אסמן לך את הצליל כשניפגש.

ובכל זאת על הג'נטלמניות כלפיי,
על הסבלנות וההכלה. תודה.

ולתפארת בריאותי הנפשית שבזה הרגע קיבלה חסימה כי כמה אפשר להבין ולהיות מצועף מאמפתיה כשאני אומרת שאני רוצה את כל זה הכי קרוב אליי, הכי קרוב.  

נ.ב. לו רק יכולתי לכתוב לך.

(לא נחסמתי)